הכתבה שפורסמה לאחרונה ב־Ynet מאת שירה קדרי־עובדיה, כתבת הרווחה של ידיעות אחרונות, מצליחה לטלטל את הלב ולהציג את השבר הלאומי העמוק במסגרות הפנימייתיות לילדים ובני נוער הזקוקים לטיפול מורכב. בין הסיפורים המצמררים שנפרשו – של אלימות, חוסר אונים, קריסות משפחתיות ואשפוזים חוזרים – מבצבצת נקודת אור אחת מובהקת: פנימיית בני ארזים.
באופן שאינו מפתיע, בני ארזים, בראשותה של ד"ר שולמית בלנק, מוזכר בכתבה כתקווה כמעט יחידה בתוך מציאות כואבת. האם של שיר בת ה־13, שמתמודדת עם קשיים נפשיים והתפרצויות אלימות, נאבקת לשבץ את בתה דווקא ב"בני ארזים", כי "זהו אחד המקומות הבודדים בארץ שיודעים להתמודד עם שילוב של בעיות פסיכיאטריות והפרעות התנהגות".
ואכן, הביקוש העצום – לצד מגבלות הכרחיות של מקום ומשאבים – מציב את בני ארזים על פרשת דרכים לא פשוטה. למרות הרצון לקבל כל ילד וכל ילדה שזקוקים לחיבוק טיפולי, מקצועי, עוטף, לא תמיד מתאפשר הדבר. "אין דבר כזה ילד שאי אפשר לעזור לו", מדגישה ד"ר בלנק, "יש פשוט יותר מדי מקרים – ופחות מדי פתרונות ברמת המדינה".
המשבר הכלל־מערכתי בפנימיות בארץ מזמן אתגר אמיתי, ואנחנו בבני ארזים מרגישים את האחריות בכל יום. לשמוע על מקרים כמו זה של שיר – ולא להצליח לקבל אותה – זו תחושת החמצה כואבת, גם עבורנו. אך ככל שהדבר תלוי בנו, נמשיך לפעול ולהרחיב את המענים, להציע את הלב והידע שלנו – לכל מי שנוכל.
